<h1>ראבי"ה סימן ר"י</h1>
<h2>דף נא:</h2>
[פרק במה בהמה]. יוצא הגמל באפסר והאנקה בחוטם והלובדקים בפרומביא וסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים [בשיר] וכו'. ומסקנא שכל נטירותא יתירה אסור. ואף על גב שאמר שמואל הלכה כחנניא, דאמר נטירותא יתירתא שרי, לא קיימא לן הכי [דהא רב פליג עליה, וקיימא לן], דהילכתא כוותיה דרב לגבי דשמואל, ואמוראי בתראי פריק[י] אליבא [דרב], מכלל דהילכתא כוותיה. וסוסים שלנו יוצאים גם בפרומביא גם באפסר שקורין הלפט"ר באשכנז, דבזמן הזה דרכן כן בחול, [ו]הוה ליה [כ]פרה אדומה שדמיה יקרים ואורחא בהכי במוסרה ושרי, ולא חשיב כמשוי. ותו דכתיב אל תהיו כסוס כפרד אין הבין [במתג ורסן עדיו לבלום] וגו', אלמא אורחא בתרווייהו, [ו]לדידן הוו להו [כ]שיר. ומיהו בשניהם ביחד לא יצא, [ו]אם אינו סוס שעסקיו רעים. והכל לפי הענין. ותורת כלי עליהן ומותר לטלטלן ולהשים אותן בראש הסוס בשבת. ו[ב]כל נוי בהמה אסורה לצאת. וישראל המנהיג סוס בשבת ברשות הרבים יזהר שלא יוציא את החבל מתחת ידו טפח, פירוש שתולה חוץ מידו, [ומה] שבינו לבין הסוס (ו)צריך שיגביה מן הקרקע טפח.
<h2>דף נב.</h2>
ומותר לכרוך חבל המתג ורסן סביב צוואר בהמה, כדאמרינן לגבי עגל דרב הונא ולגבי מולאות של בית רבי. וקיימא לן כרבי יוסי דאמר ארבע בהמות יוצאות באפסר בשבת הסוס והפרד והגמל והחמור. גרסינן בירושלמי [שבת פ"ה ה"א] אמר חזקיה וסימ' וכן [תהיה] מגפת הסוס הפרד [הגמל] והחמור.
<h2>דף נג.</h2>
ומותר לשום מרדעת על החמור, לחממו. ובטרסקל פסק רבינו אלפסי כשמואל לאסורא, מדאמרינן שמעיה דקא מסיים ואין תולין טרסקל לבהמה ואמר ליה יישר. וכן פירש רבינו חננאל. והני מילי בבהמות גדולות ומשום תענוג, אבל קטנות שרי דמשום צערא הוא.
<h2>דף נג:</h2>
סכין ומפרכסין לאדם אבל לא לבהמה. ודוקא בגמר מכה ומשום תענוג, אבל אי איכא מכה, משום צער מפרכסין וסכין נמי לבהמה. בהמה שאכלה כרשינין הרבה לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפא ורבי יאשיה מיקל, דרש רבא הלכה כרבי יאשיה. והך דרבי יאשיה מסייעא לשמואל.
